מבוא לטיפול בתנועה/מחול

תכנית הטלוויזיה Come Dancing, שהופקה על־ידי תאגיד השידור הבריטי (BBC), ומקבילתה האמריקנית Dancing with the Stars ("רוקדים עם כוכבים"), הן רק שתי דוגמאות עכשוויות לפופולריות הרבה של המחול – פעילות גופנית וחברתית שנראה כי בכוחה לשפר את הרגשתם של בני אדם. עם זאת, כפי שציינה בדבריה נציגה של ADTA, האגודה האמריקנית לטיפול במחול (Imus, 2015), יש הבדל גדול בין "לשפר את ההרגשה" בזמן ריקוד לשם הנאה לבין מפגשי ריקוד טיפוליים שבהם אנשי מקצוע מוסמכים בטיפול בתנועה ובמחול מטפלים בקשיים נפשיים ובבעיות גופניות של בני אדם.

ההגדרה של ADTA לטיפול בתנועה/מחול היא "שימוש פסיכותרפויטי בתנועה כתהליך המקדם את האינטגרציה הרגשית, הקוגניטיבית, הגופנית והחברתית של הפרט." שלא כמו רוב סוגי הטיפול האחרים, הוא אינו חייב להסתמך על אינטראקציה מילולית ולכן הוא מתאים לטיפול באנשים המתקשים להביע את עצמם במילים. מבחינת המטפלים במחול, התנועה עצמה היא ההתערבות: "אמצעי להעלאת רגשות מודחקים המאפשר לעבד ולשחרר חששות ופחדים פנימיים." (Addiction.com, 2018).

מקורותיו של תחום הטיפול באמצעות תנועה או מחול נעוצים בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, אז שברו כמה רקדניות את המוסכמה והחליפו את הפרקטיקה הנוקשה של הבלט הקלאסי בתנועות הטבעיות של גופן. אחת הבולטות שבהן הייתה הרקדנית איזדורה דאנקן (1927-1877), שכתבה בביוגרפיה שלה כי חיפשה סגנון ריקוד "שעשוי להיות הביטוי הנשגב של הרוח האנושית דרך תנועת הגוף." (Duncan, 2003).

בארצות הברית, אחת המייסדות של תחום טיפול זה הייתה הרקדנית והכוריאוגרפית מריאן צ'ייס (1970-1896), שפתחה סטודיו למחול בוושינגטון הבירה בשנות הארבעים. במהלך עבודתה, היא הבחינה שכמה מתלמידיה נהנים לרקוד באופן חופשי כדרך לבטא את רגשותיהם. הבחנה זו הייתה התמריץ שהניע אותה לחקור את האפשרויות הטיפוליות של מחול ותנועה. צ'ייס התנדבה בבית חולים פסיכיאטרי מקומי והשיקה בו תכנית שנקראה "לרקוד כדי לתקשר". הרופאים והאחיות הבחינו שמצב המטופלים שהשתתפו במפגשים איתה השתפר, ובעקבות זאת היא הוזמנה לשמש כחברת סגל קבועה בתשלום (Chaiklin, Lohn, & Sandel, 1993). צ'ייס החלה לערוך סדנאות ומפגשי אימון, ובשנת 1966 הייתה בין המקימים של האגודה האמריקנית לטיפול במחול (ADTA) ושימשה כנשיאה הראשונה שלה. כיום חברים באגודה אנשים מכל רחבי ארצות הברית ומ-39 ארצות נוספות בעולם. (הדרישות להסמכה כמטפל/ת בתנועה/מחול מפורטות באתר האינטרנט של האגודה: ADTA).

מטפלים בתנועה/מחול עובדים כיום עם קבוצות או יחידים בבתי חולים, בתי ספר, מוסדות לבריאות הנפש, מרכזי גמילה מהתמכרויות, מעונות יום, מרכזי יום ובתי אבות. אמנם תוכן המפגשים של טיפול במחול אינו נקבע מראש, אך מטפלים רבים מתכננים את המפגשים לפי התכנית התלת-שלבית שהגתה צ'ייס: חימום, פיתוח נושאים וסגירה (Solsvig, 2010).

בשלב החימום הקבוצתי, המשתתפים מתבקשים לעמוד במעגל, מערך היוצר תחושה של שוויון וביטחון. המטפלת מעודדת אותם להניע את גופם בחופשיות לצלילי מוזיקה במקצב קבוע, ובינתיים מתבוננת בהם ומבצעת הערכה תוך שימת לב לסימנים שהם מסגירים ולכוח התנועות שלהם וטבען. כמו כן, היא שמה לב אם הם נראים מחוברים למציאות מבחינה פיזית ורגשית.

בשלב פיתוח הנושאים, הם מתבקשים להגדיר ולהרחיב את התנועות שביצעו במהלך החימום. לאחר מכן המטפלת מזהה את הנושאים העולים מהתנועה, כגון כעס ועצב, ומאפשרת את ביטוי הצרכים והרגשות הפנימיים של כל אחד מהם דרך התנועות. באופן זה, לפי צ'ייס, המטופלים יכולים לעבוד על הקשיים שלהם דרך הבעה סמלית, בלי להידרש לנתח או לפרש אותם (Shingala, 2016). כדי לספק למטופלים תמיכה נוספת, פיתחה צ'ייס רעיון הקרוי "שיקוף אמפתי", שבו המטפלת משתמשת בגופה שלה כדי לשקף למטופל את פעולותיו. זו דרכה לומר בדרך לא מילולית: "אני מבינה אותך, אני שומעת אותך, זה בסדר." (Levy, 1988).

שלב הסגירה מביא את המשתתפים למקום של רגיעה ושביעות רצון שממנו אפשר לסיים את המפגש. המשתתפים יוצרים מחדש מעגל ומבצעים באופן מתואם תנועות קצביות פשוטות לצלילי מוזיקה. צ'ייס תיארה את המאמץ המשותף הזה כתהליך שיוצר "תחושה של רווחה נפשית, רגיעה ואחווה חיובית" (Chaiklin et.al. 1993) המפגש מסתיים בכך שהמטפלת פונה לכל מטופל בתורו ושואלת אותו בקצרה, למשל, איך הוא מרגיש או על מה שקרה במהלך ההתערבות. הם עשויים להיפרד זה מזה באמצעות "תנועה, מחווה או פשוט חיוך." (Koch, 2016).

אמנם מטפלים רבים עובדים כיום לפי השיטה של צ'ייס, אך יש השואבים השראה ממקורות אחרים, כגון סגנון הטיפול שיצרה רקדנית ומטפלת אמריקנית נוספת, מרי סטרקס וייטהאוס (1979-1911) (Farah, 2016). סוג הטיפול בתנועה/מחול שהיא יצרה מתבסס על התיאוריות של הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקן השוויצרי קארל גוסטב יונג (1961-1875). בשנת 1916 כתב יונג שתנועות הגוף יכולות לחשוף את הלא-מודע דרך דימויים סמליים. הוא כינה זאת "דמיון פעיל" (Chodorow, 2013). וייטהאוס העניקה לסוג הטיפול בתנועה/מחול שיצרה את השם "תנועה אותנטית". המפגשים מתקיימים בחלל גדול וריק בהשתתפות שני אנשים: "העד" (המטפל) ו"הנע" (המטופל). "העד", המספק נוכחות קשובה וחומלת, יושב בשקט בצד אחד של החדר. "הנע" עומד ומתבקש לעצום את עיניו ולהתמקד אך ורק בתחושות גופו ובמתחולל בנפשו. לאחר מכן הוא מתרגם דחפים פנימיים לתנועה ספונטנית כדי ש"דימויים, רגשות ואנרגיות שנדחו ונשכחו יוכלו לעלות לפני השטח... ולהוביל לאינטגרציה ולתחושת כוליות." (Stromsted, 2008). התנועה ממשיכה עד ש"הנע" רוצה לעצור או כעבור פרק זמן שנקבע מראש. לאחר מכן הוא פוקח את עיניו ומצטרף למטפלת. לחלופין, הוא עשוי לבחור לכתוב את חוויותיו לפני שיפתח בדו-שיח עם המטפלת. אמנם מטפלים בתנועה/מחול מכירים התערבות זו וסוגי התערבות נוספים, אך הגישה שבה הם בוחרים מותאמת לצרכים הספציפיים של היחיד או הקבוצה.

בטקסטים אקדמיים רבים שנכתבו בעשור האחרון מתוארים סוגי התערבות באמצעות תנועה/מחול המיועדים לקטגוריות שונות של מטופלים. הם מדגימים עד כמה התרחב תחום טיפול זה מאז שנות הארבעים, אז עבדה צ'ייס עם אנשים הסובלים מהפרעות נפש. לדוגמה, בסקירה שיטתית אחת (Kiepe, Stöckigt, & Keil, 2012) מתוארות ההשפעות המיטיבות של הטיפול בתנועה/מחול על מטופלים ומטופלות הסובלים מסרטן השד, פגיעה מוחית, הפרעות אכילה ואלכוהוליזם. בסקירה אחרת (Strassel, Cherkin, Steuten , Sherman & Vrijhoef, 2011). מתוארת הצלחתו של הטיפול בתנועה/מחול בשיפור מצב הרוח, דימוי הגוף וההערכה העצמית של המטופל, כמו גם בהפחתת עקה וחרדה המלוות מחלות כרוניות. נוסף לכך מתוארת בסקירה זו ההשפעה החיובית של הטיפול על ההתפתחות של ילדים עם לקויות למידה. המוקד ברבים מהמאמרים הללו הוא מידע סטטיסטי על סוג המטופלים ומספרם, תדירות המפגשים ואורכם והצלחת הטיפול או כישלונו. רק במקרים נדירים ניתנים פרטים לגבי אופי ההתערבות והתקדמותה.

אחד המקומות הטובים ביותר למצוא מידע כזה הוא אתר האינטרנט של ADTA, שבו מוצגת סדרת הרצאות וידיאו של מטפלים בכירים בתנועה/מחול - American Dance Therapy Association - YouTube. דוגמה מעוררת השראה במיוחד מוצגת תחת הכותרת "הרפתקה תת-ימית: רגע של טיפול בתנועה/מחול"(Adventure Under the Sea: A Dance/Movement Therapy Moment) (Hunter, 2016) בסרטון זה, איימי האנטר, מטפלת מפילדלפיה, מתארת את הדרך רבת-הדמיון שבה היא ניגשה לטפל בקשיים של קבוצת בנים בכיתות ד'-ה' עם הפרעת התנהגות אנטי-חברתית. ילדים אלו, שחוו התעללות, הזנחה או אובדן טראומטי, לא היו מעוניינים תחילה לבוא למפגשים בהנחייתה. במפגש הראשון הם ישבו במעגל וחלקו את הסיפורים והרגשות שלהם. אחד מהם אמר שהוא מרגיש חסר ערך והאחרים הזדהו גם הם עם הרגשה זו. אולם הם בעיקר לעגו זה לזה, התווכחו זה עם זה וחיבלו בכל אפשרות לרקום מערכת יחסים. כעס היה הרגש הראשון שהם זיהו כמשותף להם. "הוא פגע בכל המעגל כמו ברק", אמרה גברת האנטר, וגרם לתנועות אלימות כמו בעיטות ומכות אגרוף. במפגשים הבאים היא עודדה אותם לפתח את התנועות הללו: "הם דחפו את עצמם להתעלות על הציפיות שלהם והחלו לחוות תחושת חיוניות מחודשת."

לאחר מכן הם החלו לבצע תנועות קצביות מסונכרנות שיצרו תחושת אחדות בקבוצה. הבנים החלו תוך זמן קצר לשוחח זה עם זה בחופשיות על הרגשות והפנטזיות שלהם. הם העלו דימויים של סערות ומערבולות, מטפורות לסערות בחייהם שלהם. כדי שיוכלו לתת ביטוי לדימויים הללו, הזמינה אותם המטפלת לאחוז בקצוות של מצנח ענקי, והם ניערו אותו ויצרו בו גלים. באופן מטפורי שימש המצנח הן כשכבת מגן מפני המערבולת שממנה הם חששו, והן כ"מכל", מעין חגורת בטיחות לרגשות שלהם. עד מהרה החלו הבנים לשוחח על חקירת הפחדים שלהם והתגברות עליהם. בעידוד חבריהם, כל אחד בתורו "צלל" מתחת למצנח, וכשיצא תיאר את ההרפתקאות הדמיוניות שחווה: כיצד נלחם ביצורים ימיים מסוכנים והכניעם או איך גילה מטמון ("מטפורה לאפשרויות ולתקווה", לדברי האנטר); או שהם הביאו עמם בחזרה ל"ספינה" תיבה מלאה במטבעות זהב שהאנטר תיארה כ"שלל ההישגים שלהם", שאותו הציגו לראווה לחבריהם החדשים, שמחאו כפיים והריעו. במפגש האחרון שוחחו הבנים על הזיכרונות שלהם מהחוויה הזו. הם השתמשו במילים כמו "ביטחון", "כוח" ו"גאווה" בהישגים שלהם. אחד מחברי הקבוצה אמר: "כן, ככה גיבורים מרגישים."

מקורות

Addiction.com (2018). Dance therapy. Retrieved January 15, 2018, from
https://www.addiction.com/a-z/dance-therapy/

Chaiklin, S., Lohn, A., & Sandel, S. (1993). Foundations of dance / movement therapy: The life and work of Marian Chace. Columbia, MD: The Marian Chace Memorial Fund of the American Dance Therapy Association.

Chodorow, J. (2013). The Body as Symbol: Dance/Movement in Analysis. The Jung Page. Retrieved January 18, 2018, from http://www.cgjungpage.org/learn/articles/analytical-psychology/88-the-body-as-symbol-dancemovement-in-analysis?showall=&limitstart=

Duncan, I. (2013). My Life. New York: Liveright.

Farah, M. H. S. (2016). Jung’s Active Imagination in Whitehouse’s Dance: notions of body and movement. 
Psicologia USP, 27(3), 542-552.

Hunter, A. (2016, August 15) Adventure Under the Sea: A Dance/Movement Therapy Moment.  [Video File]. Retrieved from https://www.youtube.com/watch?v=71-pxniu57Q

Imus, S. (2015) The difference between ‘Therapeutic Dancing’ and dance movement therapy. Retrieved January 2, 2018, from https://adta.org/2015/07/25/the-difference-between-therapeutic-dance-and-dancemovement-therapy-an-adta-talk/

Kiepe MS, Stockigt B, & Keil T. (2012). Effects of dance therapy and ballroom dances on physical and mental illnesses: A systematic review. The Arts in Psychotherapy, 39(5), 404-411.

Koch, N. (2016, Jul 25).  An Introduction to Dance/Movement Therapy. [Video File]. Retrieved from
https://www.youtube.com/watch?v=mhoEjbvIEw8

Levy, F. J. (1988). Dance/Movement Therapy: A Healing Art. Waldorf, MD: AAHPERD Publications.

Shingala, R. (2016). Marian Chace: Dance Therapy Pioneer – Biography, Theory and Methodology, Indian Magazine of Dance/Movement Therapy. Retrieved January 3, 2018, from https://cmtaisite.wordpress.com/2016/02/06/marian-chace-the-pioneer-in-dmt-2/

Solsvig, L. (2010). Dance Movement Therapy and the Responsive Classroom: A Theoretical Synthesis. (Master's thesis). Retrieved January 5, 2018, from https://digitalcommons.colum.edu/cgi/viewcontent.cgi?referer=https://scholar-google-co-il.elib.openu.ac.il/&httpsredir=1&article=1012&context=theses_dmt

Strassel, J. K., Cherkin, D. C., Steuten, L., Sherman, K. J., & Vrijhoef, H. J. (2011). A systematic review of the evidence for the effectiveness of dance therapy. Alternative therapies in health and medicine, 17(3), 50.

Stromsted, T. (2008). Authentic Movement: The Dancing Body in Psychotherapy, “Psychiatry and the Body”, San Francisco Medicine: Journal of the San Francisco Medical Society, 81 (5), June 2008.