מבוא לטיפול בעזרת צילום

במאמר זה אציג מבוא קצר לשני סוגים של טיפול בעזרת צילום: פוטותרפיה וצילום טיפולי. למרות ההבדלים ביניהם, לשני הסוגים הללו אותה מטרה כללית: שיפור רווחתו הנפשית של הפרט.

שורשי הפוטותרפיה – טכניקה הכוללת שימוש בתצלומים במהלך מפגשי ייעוץ וטיפול – נעוצים באמצע המאה ה-19. באותה תקופה החל הפסיכיאטר תושב לונדון יוּ דַאימונד לנטר את התקדמותם של אנשים הסובלים מהפרעות נפשיות, על-ידי צילום הבעות פניהם והדרך שבה הם הציגו את עצמם בפני מצלמה. הליך חדשני זה הוביל במאה ה-20 לשימוש נרחב בצילום לצורך תיעוד הליכים רפואיים וכירורגיים ולאיתור מחלות.

הרעיון שלפיו תצלומים יכולים לשמש ככלי טיפולי התגבש בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת. עם החלוצים שיישמו רעיון זה נמנית הפסיכולוגית והמטפלת באוֹמנות ג'ודי וייזר, שהחלה להשתמש בתצלומים במפגשי טיפול שערכה עם ילדים חירשים. במאמר שכתבה וייזר בשנת 1975 הופיעה לראשונה המילה "פוטותרפיה". כעבור שנתיים, כשפורסמה בכתב העת Psychology Today מודעה ובה בקשה ליצירת קשר מצד מטפלים המשתמשים בתצלומים בעבודתם, נענו לה מאתיים איש. ההתעניינות בטכניקה החדשה הזו החלה לגדול במהירות.

כיום נערכים כנסים וסדנאות בנושא בכל רחבי העולם. מאז שנת 1979, אז החל ללמד חלוץ נוסף בתחום, דיוויד א' קראוס, קורס בפוטותרפיה באוניברסיטת קנט סטייט שבארה"ב, נהיו טכניקות הטיפול בעזרת צילום לחלק מתוכנית הלימודים בתחומי הטיפול באוֹמנות והבריאות הנפשית במוסדות רבים להשכלה גבוהה ברחבי העולם (Weiser, 2015).

מהי התכונה שהופכת את התצלומים לכלי טיפול מצוין? בספרו "מחשבות על הצילום" הגדיר הפילוסוף הצרפתי רולאן בָּארת את התצלומים כעדות מוצקה לרגע שקפא בזמן, "רגע שהיה". בארת הבחין בין שני סוגי תצלומים: אלו הנעימים למראה והמעוררים עניין כללי, אך שאינם נוגעים ללבו של המתבונן, ואלו המעוררים במתבונן רגשות עמוקים. בארת כינה את סוג התצלומים השני "פּוּנְקְטוּם" (מילה בלטינית שפירושה "חוד"), מאחר שהם מכילים סצנה או פרט ש"מזנק אל עבר המתבונן, דוקר ופוצע אותו" (Barthes, 1981).

תצלומי "פונקטום" אלה מצויים בלבם של טיפולים רבים בעזרת צילום. מסיבה זו מטופלים מתבקשים במקרים רבים להביא עמם למפגשי הטיפול תצלום הנושא משמעות מיוחדת מבחינתם – תצלום "פונקטום". לחלופין, הם עשויים להתבקש לבחור תצלום ש"מדבר אליהם" מתוך מבחר תצלומים שהמטפל או המטפלת מציעים להם. תצלומים כאלה "פועלים כזרזים בלתי מילוליים המעוררים רגשות, זיכרונות ומחשבות שהיו מודחקים במשך זמן רב במעמקי הנפש, בלא-מודע" (Weiser, 2004). הם עשויים להיות הניצוץ שגורם למטופל להיפתח ולספר על אירועים מעברו, אירועים שקודם לכן התקשה לדבר עליהם או שנדחקו אל מחוץ לזיכרון. לשיחות המתנהלות בין המטפל למטופל בעקבות זאת יש "השפעה חיובית על מצבו הנפשי או הרגשי, והן מביאות אותו או אותה לקבל את העבר ולמצוא משמעות ומטרה חדשות בהווה (Halkola, 2014).

דוגמה לתצלום "פונקטום" מצויה באחד מן המאמרים הרבים שכתבה וייזר (Weiser, 2004). במקרה זה היא מתארת את תגובותיה של אישה צעירה שבחרה להביא למפגש הטיפול תצלום מימי ילדותה. הוא צולם במהלך טיול משפחתי נדיר, שנה לפני שהוריה נפרדו. התצלום הזה צולם בחיק הטבע ומופיעות בו אמה של המטופלת יושבת על הקרקע, המטופלת עצמה, שהייתה אז ילדה קטנה, ואחותה הצעירה משחקת בקרבת מקום. במהלך עיון בתצלום עם המטפלת שלה, היא ראתה לפתע משהו שמעולם לא הבחינה בו בעבר: עיתון פתוח מוטל על סלע קרוב למקום ישיבתה של אמה. פרט זה התברר כפרט "פונקטום", כיוון שהוא עורר בה רגשות כעס וטינה שהיו נצורים בלבה במשך שנים על כך שאמה העדיפה עיסוקים אינטלקטואליים על פני בילוי עם המשפחה.

תחום הקשור לפוטותרפיה, אך בכל זאת שונה ממנה, מכונה צילום טיפולי. שלא כמו פוטותרפיה, שבה מטפל מוסמך מנהל תמיד את המפגשים ומפקח עליהם, מפגשי הצילום הטיפולי נערכים על-ידי אנשים העובדים לבדם או במסגרת קבוצתית, כגון מועדון צילום. דוגמה ידועה מאוד הממחישה את התועלת שאפשר להפיק מצילום טיפולי היא סדרת הדיוקנאות העצמיים "תמונה של בריאות" (The Picture of Health), שצילמה בשנת 1982 הצלמת הבריטית החשובה ג'ו סְפֵּנְס. בתמונות שצילמה היא מציגה את גופה החולה בזמן שעברה טיפולים נגד סרטן בבית החולים. באמצעות התצלומים הללו היא הצליחה לפרוק את רגשות התסכול, הזעם וההשפלה שחשה בשל היותה נתונה לחסדיו של מוסד ממשלתי, שבו טופלה כ"אובייקט רפואי, מעין חומר שהרופאים והיועצים מעבירים מיד ליד" (Lewis, 2012).

טיפולים בעזרת צילום מותאמים במקרים רבים לצרכים הספציפיים של המטופל. להלן שלוש דוגמאות לטיפולים שנועדו לצרכים שונים למדי זה מזה: הטיפול הראשון נועד לסייע לבחור צעיר הלוקה בתסמונת אספרגר, הטיפול השני נועד לסייע לצעירים המתמודדים עם קשיים הקשורים לזהותם המינית, והטיפול השלישי נועד לשפר את רווחתם הנפשית של אסירים בבתי סוהר במדינות שונות באירופה.

אנשים הלוקים בתסמונת אספרגר מתקשים להבין רגשות של אחרים. בטיפול זה בעזרת צילום היה תפקיד המטפל לעזור לגארי, בחור צעיר עם תסמונת אספרגר, לשפר את תגובותיו בתחום (Wheeler, 2012). כיוון שהמטפל הבין שגארי ירגיש לא נוח אם הוא ישב ישירות מולו במהלך המפגשים, הוא דאג לכך שהתקשורת ביניהם תתנהל באמצעות מחשב וקונסולת משחקים הכוללת מצלמה מובנית. בהתחלה הם השתמשו בקונסולה כדי לצלם זה את זה, ואז שוחחו על הרגשות שהבעות פניהם עשויות לייצג. לאחר מכן, באמצעות תוכנה שהותקנה מראש, התבקש גארי לשנות ולעוות את הבעות הפנים הללו, ותוך כדי כך שוחח עם המטפל על הרגשות שאולי עומדים מאחורי הבעות הפנים החדשות. עם הזמן נהיה גארי מודע הרבה יותר לרגשות שאנשים אחרים מרגישים ולדרך שבה רגשות עשויים להשתקף בהבעות פניהם ללא שימוש במילים.

תוכנית טיפול חדשנית נערכה ב- Allsorts Youth Centerבעיר ברייטון שבאנגליה, מרכז תמיכה לצעירות ולצעירים המזדהים כלסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים או ביסקסואלים (להט"ב) (Naish, 2004). בשל גורמים כאפליה ובידוד חברתי, רבים מהם מתמודדים עם קשיים נפשיים ורגשיים. מארגני הפרויקט הזה הכירו בחשיבות הטמונה ביידוע הציבור הכללי לגבי העובדה שלכל אחד ואחת מהצעירים הללו יש זהות הנבדלת מנטייתם המינית. משתתפי התוכנית התבקשו לצלם את עצמם ולהשלים את המשפט "אני...". תצלומי ה"סלפי" שלהם הודפסו על מודעה גדולה ועליה ראשי התיבות להט"ב בכתב בולט. על שאר חלקי המודעה הודפסו המילים שהמשתתפים בחרו להשלים בהן את המשפט "אני...". מילים אלו ציינו מגוון עיסוקים ותחביבים, כגון "סטודנטית למשפטים", "גולש גלים", "חובבת היסטוריה" ו"מטייל מושבע". פרויקט זה היה חשוב גם מפני שהביא ליצירת דו-שיח בין הצעירים לבין עצמם בנושא זהותם והמשמעות שלה מבחינתם.

במאמר שפורסם בשנת 2016 בכתב העת Counselling Psychology Quarterly תואר פרויקט שנקרא "פוטותרפיה-אירופה בבתי סוהר" (Phototherapy Europe in Prisons) (Lowenthal et al., 2016). הפרויקט אורגן על-ידי אקדמאים באנגליה, פינלנד, יוון, איטליה, מלטה ורומניה. 51 אסירים מבתי סוהר בשש המדינות הללו התנדבו להשתתף בו. כולם השתתפו בשישה מפגשי טיפול/ייעוץ בני חמישים דקות כל אחד, בידיעה שייעשה שימוש בתצלומים ככלי עבודה. מאחר ששיעור גבוה של אסירים סובלים מבעיות רגשיות ובריאותיות, הייתה מטרת הפרויקט לקדם למידה רגשית – כלומר מיומנויות שיסייעו להם להתגבר על רגשות כמו פחד, שנאה, כעס וחרדה ולהתמודד עמם. כיום הסברה היא ששיפור מיומנות זו הוא גורם מפתח בהפיכת בתי הסוהר לבטוחים, על-ידי הפחתת התקריות האלימות ומקרי ההתאבדות ומתן סיוע בתהליך השיקום.

ארבע שיטות שונות המבוססות על צילום יושמו בפרויקט קצר הטווח הזה. אחת מהן הייתה "תמונות מדברות" Talking Pictures)), שבה התבקשו המטופלים לבחור תצלום מתוך אוסף תצלומים שהרכיבו כותבי המאמר, ואז לתאר את המחשבות העולות בראשם. במקרים רבים סייע התצלום שנבחר לפתוח בשיחה על נושאים בעלי חשיבות מיוחדת בעיניהם, כגון גזענות, ידידות ומשמעותו של חופש. השיטות האחרות כללו יצירת ספרי תצלומים שאותם יוכלו המשתתפים להעניק לבני משפחותיהם, שימוש בתצלומים לחקירת אפשרויות התעסוקה לאחר השחרור מהכלא, וצילום דיוקנאות עצמיים (תצלומי "סלפי") כנקודת מוצא לחקירה משותפת עם המטפלים לגבי הצדדים שהם אוהבים ואינם אוהבים בעצמם.

בסיום הפרויקט מילאו האסירים שאלונים לגבי החוויה שעברו. הערותיהם היו חיוביות ברובן: הם דיווחו שהשימוש בתצלומים עזר להם ליצור קשר עם המטפלים, לחלוק את רגשותיהם, להעלות זיכרונות מודחקים ולהתחבר מחדש עם החיים שמחוץ לכלא. לדוגמה, אחד המשתתפים, אסיר במתקן כליאה ביוון, דיווח שלאחר החוויה הזו הוא הרגיש "קל יותר, מוטרד פחות, כיוון שהשיחות העלימו את החרדות שלי" (Loewenthal et al., 2016).

מקורות

.Barthes, R. (1981). Camera lucida: Reflections on photography, (p. 19). New York, Hill and Wang

Halkola, U. (2009). A photograph as a therapeutic experience. European Journal of Psychotherapy and Counselling, 11(1), 21-32

Lewis, R-E. (2012). The challenge of the unruly body: Joe Spence. Behind the Curtain: Feminist Perspectives on Art, Poetry, Photography, Literature and Everything Else Between. Retrieved from https://behindthecurtainfeminism.wordpress.com/2012/04/20/the-challenge-of-the-unruly-body-jo-spence/

Lowenthal, D., Avdi, E., Chauhan, G., Saita, E., Natgri, T., Righi, R., Tompea, A., Giordmaina, J., & Issari, P. (2016). Evaluating the therapeutic use of photocards in European prisons. Counselling Psychology Quarterly, 30(1), 67-85. DOI: http://dx.doi.org/10.1080/09515070.2016.1154018

.(Naish, J. (2004). Therapeutic photography. Brighton Journal of Research and Health Sciences, 1(1) (unpaged

Weiser, J. (2004). Phototherapy techniques in counselling and therapy – using ordinary snapshots and photo interactions to help clients heal their lives. The Canadian Art Therapy Association Journal, 17(2), 23-53

Weiser, J. (2015). The history and development of phototherapy. Retrieved from https://phototherapytherapeuticphotography.files.wordpress.com/2015/01/history__development_of_phototherapy.pdf

Wheeler, M., (2012). The therapy room: Phototherapy and therapeutic photography. Access Magazine: Disabilities without Limits. Retrieved from http://www.accessmagazine.co.uk/the-therapy-room