דף ריק

77 גלים של שינוי: מהפכה בתחום הטיפול במים טוביה סטוצ‘ינר לפני... כאשר הייתי סטודנט לספורט נכים במכון וינגייט נתקלתי בכמה ידיעות 80- בשנות ה בעיתונות שהרגיזו אותי והציתו את סקרנותי: ”הורים לילדים עם פיגור שכלי, בעיקר ילדים עם תסמונת דאון, סיפרו שבריכות שחייה בסביבת מגוריהם אינן מאפשרות להם להיכנס עם ילדיהם“. הייתי קרוב לנושא של ילדים עם פיגור שכלי בזכות אשתי נעמי ובית איזי שפירא שהוקם זמן קצר לפני כן. החלטתי לחקור את העניין, וכך במסגרת לימודיי ערכתי סקר על שימוש של אוכלוסיות עם פיגור שכלי בבריכות שחייה. זיהוי צורך... התמונה שהעלה הסקר ההוא הייתה עגומה למדי. התברר שילדים עם פיגור שכלי כמעט אינם זוכים ליהנות מהבילוי הנורמטיבי בבריכה, האהוב כל-כך על בני גילם. הוריהם, כך התברר, נמנעים מלקחת אותם לבריכות שחייה בשל מגוון חששות: שהנהלת הבריכה לא תאפשר לילד המיוחד להיכנס; שהילד, אם ייכנס, יהווה מוקד לתשומת לב שלילית; שהילד עלול לעשות את צרכיו במים ולעורר תגובות קשות ומשפילות; ואף שהשהייה במים עלולה לסכן אותו משום שאינו יודע לשחות... בהמשך גיליתי כי גם בבריכות טיפוליות אין פתרון לאוכלוסיות עם פיגור שכלי. למעשה, כמעט לא היו בריכות כאלה בנמצא. המעטות שהיו – שמונה בסך הכול – פעלו בהיקף מצומצם במסגרת בתי חולים. יתר על כן, אפילו בריכות שנועדו לאנשים עם נכויות לא פתחו את שעריהן בפני אנשים עם פיגור שכלי. הצורך, אם כן, היה ברור, שלא לומר – זועק, ומתכנני המבנה החדש של בית איזי שפירא שעמד לקום ברעננה, הוסיפו לתכניות משבצת ריקה שנשאה את הכותרת: ’בריכת שחייה בעתיד‘. פירוש המילה ’בעתיד‘ מבחינת בית איזי שפירא בראשית דרכו היה למעשה: ’כשיהיה לנו כסף‘... מקימים בריכה טיפולית קודם כל: המימון על כן המשימה הבאה הייתה השגת מימון מספיק – ראשית להקמת הבריכה, ואחר כך לתפעולה לאורך זמן. מובן כי הוועד המנהל חשש מהנטל הכלכלי. משפחת טראמפ