דף ריק

40 אורה נמיר ונעמי סטוצ‘ינר הם מורים לגבי חלק ניכר מהצרכים. הם מצביעים על הדברים שהם צריכים ומשמשים שותפים מלאים בכל מה שנעשה עבור ילדיהם. יש להם הזכות לשאול ולבדוק. נעמי אומרת שבעיניה זכויות ההורים הן דבר מובן מאליו – עד היום הזה היא אינה מבינה למה זה מהווה סלע מחלוקת אצל ספקי שירות אחרים. היא אינה מבינה מדוע כועסים על הורים המסרבים לשלוח את ילדיהם למוסד זה או אחר – כאילו להורים אין זכות לבדוק את המוסד ולסרב לשלוח אליו את ילדיהם אם לדעתם הוא אינו מתאים. הליכים ביורוקרטיים לא רק מציבים מכשולים, הם גם משפילים את ההורים כשהם שוללים מהם את הזכות לבדוק, להתייעץ ולקבל מידע. כל מה שנעשה בבית איזי שפירא נעשה בשיתוף פעולה מלא עם ההורים. נעמי סטוצ‘ינר: כדי להפנות ילד לבית איזי שפירא יש צורך בהתערבות של עובד סוציאלי. זה בסדר, אבל להשתמש בזה כדי לומר שלהורה אין זכות לפעול ישירות, ללא העובד הסוציאלי, כשקיימת בעיה – זה ממש מעליב. מובן שגם העובד הסוציאלי וגם ההורה צריכים להיות מעורבים בתהליך ההשמה, אבל לחשוב שלהורה אין זכות להחליט? למה לא?! לכל הורה הזכות להחליט איך להתמודד עם הבעיה שלו. הרעיון שאפשר לטפל באנשים עם פיגור שכלי בתוך הקהילה במקום להרחיק אותם למוסדות, היה רעיון שלא נשמע כדוגמתו לפנינו. רצינו לתת להורים אפשרות בחירה בִמקום לדרוש מהם לשלוח את הילדים למוסד או להחזיקם כל הזמן בבית. רצינו שההורים יוכלו לבחור על בסיס אפשרויות קיימות, לא על בסיס של היעדר אפשרויות. אז לא היו שירותים קהילתיים, ולא הייתה תמיכה. הורים נאלצו לשלוח את ילדיהם למוסדות. אני חושבת שלכל פרט יש זכות לבחור. אם קיימים שני אנשים, שלאחד מהם ילד עם פיגור שכלי ולאחר – לא, מדוע ההורה לילד עם הפיגור שכלי צריך לבחור היכן לגור לפי קיומם או היעדרם של שירותים לילד שלו? מדוע הורה אינו יכול לבחור אם לשלוח את ילדו למוסד או לא, במקום שייאלץ לעשות זאת מחוסר ברירה? היציאה לקהילה כל התכניות של בית איזי שפירא הופעלו תחילה בכמה בתים שכורים שהיו פזורים בכל רחבי רעננה. בו בזמן התחילה נעמי לבקש מעיריית רעננה קרקע לבנות עליה את המרכז. נעמי מספרת: בשלב אחד העירייה הציעה לנו קרקע באזור התעשייה. בשלב אחר הציעו לנו קרקע ליד בית מטבחיים בשולי העיר. אני אמרתי שאבנה רק בתוך הקהילה. ”מה יגידו השכנים?“, הם שאלו. אמרתי להם שישאירו את השכנים לנו. אנחנו נעבוד עם השכנים. כשקיבלנו לבסוף קרקע בתוך שכונה, העירייה ביקשה שנבנה את הכניסה כך שלא תהיה מול בתי התושבים. החלה נעמי סטוצ‘ינר להכין את תושבי השכונה שבה עמד להיבנות 1986 בספטמבר המרכז: בתי האב שבשכונה. היא 250 שכרתי עובדת קהילתית והיא הלכה מבית לבית ומיפתה את הסתובבה ביניהם עם שאלון ביד ועם מידע על בית איזי שפירא. לאחר מכן בנינו מודל של כניסת שירות מאיים פוטנציאלית לתוך שכונה. בדקנו מיהם האנשים שחיים במשפחות הללו, מהם הצרכים שלהם והיכן מקומות המפגש שלהם. בדקנו כמה מהם נוכל אולי להעסיק. הפקנו מחקר מקיף. בסופו של דבר הרווחנו את הקבלה והתמיכה של תושבי עברנו לבניין החדש שלנו. 1987 השכונה. בספטמבר