דף ריק

38 אורה נמיר ונעמי סטוצ‘ינר מטפלות 24 , פיזיותרפיסטים, שלושה פסיכולוגים, שלושה מטפלים באמנות ובמוזיקה וסייעות, שמונה בנות שירות לאומי, רופא שיניים וטכנאי שיניים, אופטומטריסט, הידרותרפיסט, מציל ומדריך שחייה וכשמונים מתנדבים. מימון מיליון דולר. החזרים ממשלתיים )ממשרד העבודה והרווחה 1.5 למרכז תקציב שנתי של הם תרומות. נעמי 60%- הם תשלומי הורים ו 15% , ממנו 25% וממשרד החינוך( מהווים מנהלת את גיוס התרומות ביחד עם צוות פיתוח משאבים הכולל שישה אנשים, ונוסעת לחו“ל באופן סדיר למטרה זו. הנרטיב שלבים בהתפתחותו של בית איזי שפירא זמן קצר לאחר פטירתו של איזי שפירא פנתה משפחתו אל השירות למפגר והביעה את רצונה להקים לזכרו שירות שיסייע לאנשים עם פיגור שכלי בקהילה. השירות למפגר הציע לה לפתוח מעון יום שיתבסס על המודל ההתנהגותי. נעמי סטוצ‘ינר נזכרת: הקמנו עמותה, ובתוך שנה הצלחנו לפתוח את המרכז למרות המכשולים הרבים שהונחו בדרכנו. ככל שאמרו לי שלא אצליח, כך נהייתי נחושה יותר. הרגשתי שאני דורכת על הרבה יבלות. מאוחר יותר האנשים האלה הפכו לחברים, אבל באותו זמן הם אמרו לי שהתקציב לא יספיק ושהרעיון לפתוח שירות בקהילה הוא מגוחך. הם הציעו לי להקים מוסד. הם חשבו שאני נאיבית ושאין לי מושג על מה אני מדברת. כל תהליך הקמת המרכז היה כמו חיפוש אחר מטמון: איש לא נותן לך שום רמזים, איש לא אומר לך מה הזכויות שלך או אילו תהליכים את צריכה לעבור, ונדמה לך שהם רק עומדים ומחכים בסוף הדרך לראות אותך נופלת ונכשלת. הרגשתי שאני צריכה להוכיח לכולם שאפשר לעשות את הבלתי-אפשרי. את חלק מהתלאות של אותה שנה מחקתי מזיכרוני. זה היה מכאיב מאוד. על-פי כל אמת מידה אובייקטיבית המרכז הוקם בקצב מעורר השתאות, אבל אחרי שמתוודעים לגישה של נעמי ולצורת החשיבה שלה, אפשר להבין את המהירות הזאת. נעמי סטוצ‘ינר חושבת כל הזמן – כל דבר מעניין אותה, כל דבר הוא חומר גלם מלא פוטנציאל שרק מחכה שינצלו אותו, ונעמי מנצלת כל רעיון וכל הזדמנות. היא רותמת כל דבר שניתן להעלות על הדעת באופן החיובי והיצירתי ביותר לקידום המטרות והיעדים של האוכלוסיה שהיא מייצגת. התכניות השונות שפותחו בבית איזי שפירא וסביבו הן פירות כושר ההמצאה הבלתי-נדלה שלה ושל צוותה. , שנה לאחר הקמת העמותה, נפתח המרכז. שישה עשר ילדים נכנסו 1981 ביולי 1- ב אליו, מהם שמונה אקסטרנים שיועדו לטיפול בקהילה ושמונה אינטרנים שיועדו לטיפול במרכז, ושהממשלה הייתה אמורה למצוא בשבילם מקומות מתאימים במוסדות, אולם לאחר שנה, משלא נמצאו מקומות לילדים האינטרנים במוסדות מתאימים, הרגישה נעמי סטוצ‘ינר שלא הוגן לעודד ציפיות שווא אצל ההורים והחליטה לסגור את היחידה האינטרנית. כמו כן נראה לה שיש להרחיב את מגוון שיטות הטיפול ולא להסתמך על